גידול חיטה

גידול חיטה – החיטה שייכת למשפחת הדגניים. סוברים כי חיטת הלחם התרבותית – מקורה בהכלאות אקראיות בין חיטת תרבות טטרפלואידית קדומה לבין מין בר השייך לסוג בן-חיטה. הכלאות כאלו התאפשרו כאשר תרבות גידול החיטה התפשטה מהמזרח הקרוב עד לאגן הים הכספי. בארץ נהוג כיום לגדל שני מיני חיטה: חיטת הלחם, הנקראת בטעות "חיטה רכה" – מכילה גנומים משלושה מקורות וחיטת דורום, הנקראת גם "חיטת המקרוני" או חיטה קשה, שגרגיריה משמשים, בין היתר, להכנת מוצרי פסטה.

חיטה זו, חיטת הדורום, מכילה גנומים משני מקורות, בדומה למין הבר שממנו בויתה, הלא הוא אם החיטה, שהתגלתה לראשונה על ידי אהרון אהרונסון לפני יותר ממאה שנה. ראוי לזכור שההתייחסות לקשיות הגרגירים, כחיטה קשה או רכה, במסחר הבין-לאומי בגרגירי חיטה קשורה לרוב לחיטת הלחם ולטיב הקמח המתקבל מטחינתה. גרגירים של זני חיטת דורום הם בדרך כלל קשים וזגוגיים, ומטחינתם מתקבלים חלקיקי קמח גדולים, סולת, ולכן יש המכנים חיטת דורום כחיטה קשה. עיקר המזרע בישראל כיום הוא של זנים הנמנים עם חיטת הלחם. נזכיר כי לפני קום המדינה נזרעו בארץ זנים בעיקר של חיטת דורום. 
חיטה חורפית וחיטה אביבית – הן בחיטת הלחם והן בחיטת דורום קיימים זנים חורפיים וזנים אביביים. התמיינות השיבולת בחיטה החורפית מתחילה בצבירת מספר מינימלי של ימי גידול בטמפרטורות הקרובות לאפס מעלות, מה שקרוי דרישת קיוט. חיטה אביבית, לעומת זאת, אינה דורשת קיוט לצורך התמיינות השיבולת. בישראל נזרעים זני חיטה אביבית בלבד. 

נערך ונכתב ע״י: איציק אברבנאל, יואב גולן. שירות ההדרכה והמקצוע (שה״מ)