יחסים בינלאומיים בעולם החקלאות הם צומת מורכב וקריטי של כלכלה, פוליטיקה, ביטחון תזונתי וקיימות סביבתית. גלובליזציה הביאה לכך ששרשראות אספקת המזון חוצות גבולות באופן תדיר, מה שהופך מדינות לתלויות זו בזו במידה רבה. יחסים אלה באים לידי ביטוי בהסכמי סחר בינלאומיים, כדוגמת אלו של ארגון הסחר העולמי (WTO), הקובעים תעריפים, מכסות וסטנדרטים תברואתיים ותברואתיים. יחד עם זאת, הם מושפעים גם מבריתות גיאופוליטיות, סנקציות כלכליות, ואף סכסוכים אזוריים שיכולים לשבש באופן מיידי את זרימת המזון ולגרום למשברי ביטחון תזונתי.
מעבר לסחר גרידא, יחסים בינלאומיים בחקלאות כוללים שיתופי פעולה נרחבים בתחומי מחקר ופיתוח. מדינות משתפות ידע וטכנולוגיות חדשניות לשיפור זני גידולים, פיתוח עמידות למחלות ולשינויי אקלים, וניהול משאבי טבע (כמו מים) בצורה יעילה יותר. ארגונים כמו הארגון למזון וחקלאות של האו"ם (FAO) משמשים כפלטפורמה מרכזית לתיאום מאמצים אלה, במטרה להבטיח ביטחון תזונתי עולמי. יחד עם זאת, קיימת גם תחרות עזה על משאבים, כאשר מדינות עשירות רוכשות קרקעות חקלאיות במדינות מתפתחות ("רכישת קרקעות") כדי להבטיח את אספקת המזון שלהן, מה שמעורר לעיתים קרובות מחלוקות אתיות ופוליטיות לגבי ריבונות תזונתית מקומית.
שינויי האקלים הוסיפו ממד חדש למורכבות זו, כשהם מדגישים את הצורך בשיתוף פעולה בינלאומי לקידום חקלאות בת-קיימא. מדינות רבות מתמודדות עם בצורות, הצפות ותופעות מזג אוויר קיצוניות, הדורשות תיאום אסטרטגי להתאמת שיטות גידול והקצאת סיוע הומניטרי. בסופו של דבר, יחסים בינלאומיים בתחום החקלאות הם מראה למאזן העדין בין אינטרסים לאומיים גרידא לבין אחריות גלובלית משותפת להאכיל את האוכלוסייה הגדלה ולהבטיח עתיד בר קיימא עבור כולם.
